שינויים כלכלים-חברתיים ותמורות מרחיקי לכת בעולם העבודה משפיעים כיום בצורה ישירה, חדה ודי בוטה בעולם המשפחה בכלל, ובחיי ילדים בפרט. אין ספק, שבחברה העכשווית בעלת אופי מערבי מקום העבודה "שאב" את ההורים לתוכו בצורה חסרת תקדים – לדוגמא: שני הורים עובדים שעות לא שעות- על חשבון ההנכחה ההורית שמתמיד הייתה מנת חלקה של חיי המשפחה. כלומר, אין שינוי, כמובן, באהבה ההורית ולא בכוונות הנכונות של הורים להעניק לילדיהם את המרב והמיטיב . כיום הנוכחות ההורית הנו מוצר הנעדר- ברמות ודרגות שונות- מבתים רבים בישראל.
ילדים קטנים לרוב אינם מבינים את מהותו של אותו מקום עבודה אליו נשאבים הוריהם ביום- יום ולעתים קרובות, הוא גם גורר אותם אליו בבית – בשעות הערב- וגורם להם להיות מחובר אליו דרך הרשת, מסרונים, שיחות טלפוניות וכד'. אין הכוונה שאם מכירים את המקום הפיזי אז השאלה הזו מקבלת מענה. זוהי שאלה כללית יותר: "למה הוריי עסוקים כל כך בעבודה ופחות נמצאים איתי"?
אצל בני- אדם , בשונה מבעלי חיים אחרים הנוכחות ההורית הנה חיונית וקריטית לגדילה והתפתחות רגשית תקינה , דרך דיגום, תיווך ושיתוף חוויתי יומיומי וכד'. על פי רוב, ילדים נמצאים במסגרות חינוכיות של אחרי שעות הלימודים כגון צהרון ולעתים גם ב- "ערבון". ויש מי שהציע בציניות מסגרות משלימות נוספות, כגון: " לילון" או "שחרון" שיכין את הילדים ליום חדש. זה באמת לא מצחיק.
ברור לכולנו שגם עבור ההורים לנהל עבודה, קריירה לצד חיי הורות ומשפחה זו משימה מעמיסה, לא פשוטה אשר לעתים נחווית כבלתי אפשרית. שלא לדבר על כמה זמן ומקום נשאר לחיי זוגיות, לחיי חברה ולחיים פרטיים- אישיים. סביר להניח שיש משפחות לא מעטות בישראל החשות סוג של אי- ספיקה במילוי מצברים ובהספקת משאבים לכל תחום ותחום הנ"ל ברמת המשפחה- החברה והפרט.
ובחזרה לילדים: מיקוד תחום העבודה כמרכזי ביותר, סביבו סובב חיי המשפחה מביא את הילדים וגם את ההורים להתמקד מיקוד יתר בעתיד התעסוקתי של הצעירים. על כן, דגש רב ניתן היום על השגיות, הצלחות אקדמיות כבר בגיל הגן . נדמה לעתים שהמרוץ כבר החל בגילאים הרכים כשהיעד הסופי הנו להגיע ללמוד בהמשך במוסדות להשכלה גבוהה יוקרתיות כגון - "הרווארד" או "ייל".
לא פעם אחת, אנשי החינוך מדווחים שהם פוגשים בכתות ילדים רבים במצב שבו אינם מוכלים מספיק מבחינה רגשית והם לא שקטים- בשל העדר נוכחות הורית מספקת- ומאידך מחובתם למלא אחר ציפיות גבוהות מאוד לדאוג לכך שהילדים יגיעו לרמה אקדמית גבוהה ויביאו אותם להישגים ולמצוינות. העדר שקט רגשי בכתות, בנוסף לרמת מתח גבוה הנגרם עקב התחרות סביב ההישגים והציפייה להצלחה הופך לעתים את מלאכת ההוראה כדי קשה. לעתים קרובות, אנשי מקצוע טיפוליים בילדים מקבלים פנייה לתת תרופה כי הילד לא קשוב ואינו מתרכז. לעתים ההפניה מלווה עם המלצה לאיזה כדור יש לתת, ההופך את מקצוע פסיכיאטריה של הילד לדומה ביותר לרוקח האמור לספק מתוך המגירה- את התרופה הרשומה במרשם.
העומס על ההורים ועל המורים מובן, אנושי וטבעי ויש רק להצטער שכך הם, כיום, פני הדברים. לעומתם, ילדים אינם מכירים – עדיין- את רזי החיים ויכולתם להתמודד עם מצבים מורכבים מועטה ככל שהם צעירים יותר. בהעדר הכלה רגשית מתאימה בבית ובמסגרת החינוכית והעדר תיווך של המציאות בצורה נאותה ובהתאם לשלבי ההתפתחות הרגשית של הילד- דרך הרשת והמדיה הילדים מתוודעים לאקטואליה הרגילה והאכזרית באותה מידה ב"שידור חי" באותה עת ובאותו מינון כמו המבוגרים. מה שחושף אותם לתכנים בלתי ניתנים לעיכול , על פי הגילאים השונים.
אם מחברים את העדר ההנכחה ההורית בבתים, את חוסר היכולת של המערכת החינוכית לספק מענים רגשיים לכלל הילדים, לחשיפה דרך הרשת והמדיה של תכנים מיניים ותוקפניים הישר כמו מבוגרים, -האינטרנט משול לאותו רחוב של פעם בו הילדים נפגשים ומשחקים, לרוב לבד מול מטרה שיש לפגוע בה ולעתים במשחקי רשת ו/או פטפוט אקראי- לדרישה להישגיות והצבה מוקדמת במסלול מרוץ המוביל להצלחה, ניתן לקבוע שהילדים במקביל למבוגרים מתמודדים כיום במציאות דומה עם פחות כלים ויותר סיכויים לאובדן התמימות בגיל מוקדם יותר מאשר הוריהם כאשר אלה בעצמם היו ילדים כמוהם.
יש הסוברים שאין להצטער על המצב הנוכחי יתר על המידה. זו ההתקדמות בזכות הטכנולוגיה ואין להתרפק אחר האימרה שכל זמן עבר היה טוב יותר. יש המאמינים שאובדן התמימות בגיל צעיר יותר תכין את הילדים טוב יותר לנוכח ההתמודדויות הרבות הנכונות להם בהמשך. לעומתם, יש החושבים שדווקא המצב הנוכחי מבחינת הילד, מזכיר יותר מתמיד- אם נשנה את התפאורה ואת רמת החיים היחסית יותר גבוהה מפעם- "ילד צ'רלס דיקנס" מעין "אוליבר טוויסט" , המתמודד בחברה כמבוגר בקטן נוסף .עבורם זוהי נסיגה חברתית קשה הדורשת תיקון ומיד.
התפתחות או נסיגה? תלוי את מי שואלים. אך נדמה שאת הדימוי של ילדים כאוליבר טוויסט 2012 קשה לבטל, ללא קשר עם מה שתהיה התשובה לשאלה העקרונית הנ"ל.
ערב פורים תשס"ב
